תפאורות הבמה המוקדמות ביותר כללו נופי קנבס מצוירים, המתארים בדרך כלל אדריכלות, נופים או סצנות מיתולוגיות. בתקופת הרנסנס, היישום של פרספקטיבה ליניארית הוביל ליצירת תפאורות מצוירות שהעבירו תחושת עומק, ובכך העצימו את האפקט התלת מימדי של הבמה.
במאה ה-18, מעצבי במה - כמו אלה של משפחת ביביאנה - פיתחו טכניקות מתוחכמות יותר ויותר לפרספקטיבה ואפקטים של כיארוסקורו בתפאורות שלהם; במיוחד באופרה ובתיאטרון החצר, תפאורות אלה הפכו למרכיב מרכזי ביצירת סצנות של פאר. בעקבות המהפכה התעשייתית במאה ה-19, ההתקדמות בטכנולוגיית המיכון והתאורה הניעה את השימוש בתפאורות, וביססה אותן כמרכיב סטנדרטי בז'אנרים של אמנויות הבמה המודרניות, כולל הצגות במה, אופרה, בלט ומחזות זמר.